<h1>רי"ץ גיאת הלכ' ר"ה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ולמה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן ומדתלי לה בערבוב שטן את שמע היכא דשמע תקיעות מיושב ונטרפה לו שעה ולא עמד שמע תקיעות דמעומד אי נמי לא שמע דמיושב ושמע דמעומד יצא דעיקר המצוה ט' תקיעות הוא.
<h2>דף טז:</h2>
כל עיר שאין תוקעין בה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן. ולאו דאיקלע ראש השנה בשבת דלא מצו למיתקע משום גזרה דרבה דלא קבעי רבנן מילתא דאתי בה לידי סכנה אלא דאקלע בשאר יומי ואיתנסו ולא תקעי.
<h2>דף כז:</h2>
שופר שנסדק ודבקו פסול והוא שנסדק לארכו. נסדק לרחבו אם נשתייר [בין] למעלה מן הסדק בין למטה שעור תקיעה כשר דכיון דאית ביה שעור כמאן דליתיה (לסדק) חשוב. וכמה שעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. והתם (נדה כו.) (ברייתא פרק המפלת) נמי תנן חמשה שעוריהם טפח שליא ושדרא ושופר ודופן (ו)סכה ואזוב. ואם נשתייר פחות מכאן פסולה. היה ארוך וקצרו כשר והוא שנשתייר בו כשעור דהיינו טפח שוחק. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ ואפילו העמידו על גלדו כשר. פי' לא אמרו אלא גרדו אבל הפכו פסול מה ביניהם זה בטל חללו וזה לא בטל חללו (עי' ירושלמי פ"ג) פי' כיון שהפכו בטל חללו ושנהו מברייתו והיכא דגרדו חלל במקומו. ובדידן הפכו ותקע בו לא יצא ולא תימא דאפכוה (כי תונא) [ככתונא] אלא שהרחיב את הקצר שהוא חודו של קרן או שקצר את הרחב והוא מקום הדבק בראש לא יצא דדרך העברתו בעינן. אלמא בין הפכו (כי תונא) [ככתונא] בין שהרחיב את הקצר או שקצר את הרחב ותקע בו לא יצא. צפהו זהב במקום הנחת [פה] פסול שלא במקום הנחת פיו כשר. צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר ותקע אם קול פנימי שמע יצא ואם קול החיצון שמע לא יצא. דבק שברי שופרות פסול. הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול. נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. במינו כשר אמר רבי יוחנן והוא שנשתייר רובו שלם אבל לא נשתייר רובו שלם פסול, מכלל דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו שלם פסול. ואיכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול שלא נשתייר רובו אבל אם נשתייר רובו כשר מכלל דבמינו אע"פ שלא נשתייר רובו כשר. ולענין פסקא. בהלכות (ל"א ע"ב) הלכך נקב וסתמו במשהו שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול. וכי קאמרינן אם אינו מעכב את התקיעה כשר במשהו אבל טפי אע"ג דנשתייר רובו פסול דעבדינן בתרי לשני דר' נתן לחומרא. במינו כשר והוא שנשתייר רובו שלא במינו פסול אע"ג דנשתייר רובו. ורבינו חננאל פסק הכי מדחזינן לר' יוחנן דמתרץ אליבא דר' נתן ש"מ הלכתא כותיה והוא שנשתייר רובו שלם אע"ג דלישנא [בתרא] לאו הכי הוא לא איתברירא לן הי מניהו לישנא בתרא לפיכך עבדינן לחומרא. ואנו אומרים אילו קבלה היתה ביד חכמים אלו שהלכה כלישנא קמא דר' נתן לחומרא היה לנו לקבל ולעשות בלי לנטות ולזוז עכשו שנגלה כי מתוך שנסתפק הי לישנא בתרא הוא דנקיט לחומרא יש לחזור אחר עיקר העלה שנתלו בה וכל זמן שמסלקת ובטל הספק חזרנו והעמדנו עצמינו על קבלתינו כי כל תרי לישני דסתמא בעלמא הילכתא כלישנא בתרא מינייהו ובידוע כי איכא דאמרי ואיכא דמתני לה וכיוצא בהן כלישנא בתרא מקרו בכולי תלמודא מאין ספק וכיון דהכין הוא הכין נמי נקטינן כסוגיין והלכתא כלישנא בתרא דר' נתן מדהוה ר' יוחנן במימריה וקא מפרש לן ושבק למימריה דבר פלוגתא ש"מ הלכתא כותיה. הלכך הוה פיסקא נקב וסתמו במינו כשר אע"פ שלא נשתייר רובו שלם שלא במינו והוא שנפחת רובו [ובין כשר דבמינו] ובין כשר דבלא במינו הני מילי בשאין מעכב את התקיעה אבל אם מעכב את התקיעה פסול דהאי סתם מתניתין אמרי נקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר לא שנא במינו ולא שנא שלא במינו. (כתב הבעל המאור. והר' יצחק בן גיאות פסק כלישנא בתרא וכן כתב בהלכותיו ניקב וסתמו במינו כשר אע"פ שלא נשתייר רובו שלם סתמו שלא במינו אם נשתייר רובו שלם כשר לא נשתייר רובו שלם פסול ובין כשר דבמינו ובין כשר שלא במינו ה"מ שאין מעכב את התקיעה אבל מעכב את התקיעה פסול). היה קולו עבה או דקה או צריד כשר שכל הקולות כשרין בשופר. קדחו בזכרותו פי' נקבו הזכרות שבתוך הקרן ותקע בו יצא דמין במינו אינו חוצץ.
<h2>דף כח.</h2>
בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא פירש כל מידי דע"ז איסורי הנאה נינהו משום הכי לכתחלה לא יתקע, מפני שהמצות לא ליהנות נתנו דאי עבד יצא. בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע [לא] יצא מאי טעמא דבעיר הנדחת כתותי מכתת שעורה. פירש דעיר הנדחת לשריפה קיימו דכתיב (דברים י"ג) ושרפת באש את כל שללה וכתיב בה (שם) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אלמא כל מידי דידה כמאן דליתיה דמי ושיעוריה כתיתי מכתת וכיון דשופר צריך שעורה ודעיר הנדחת לית שעוריה משום הכי לא יצא. המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו (לו) תקיעה של מצוה הא תקיעה דעלמא אסור דילמא אית ליה הנאה מיניה אבל תקיעה דמצוה מותר דמצות לא ליהנות נינהו. והיינו דגריס רב האיי המודר הנאה משופר אסור לתקוע בו שיש מי שהם מתאווים לתקוע וכשתוקעין נמצא נהנין כשעושין תאותן. המודר הנאה ממעין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה דהא מתהני דמקרר גופיה. התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיתום (יצא ואותן) [יצאו ואותן] העומדין בבור דלא מערבב להא קלא אבל העומדים על שפת הבור אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו. שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור יצא. והתוקע ועולה היכי דמי כגון שהכניס ראשו לתוך הבור ותקע או שהוא לתוך הבור והתחיל לתקוע והוא עולה והולך וסיים את התקיעה על שפת הבור יצא. דהוה ליה בשעה שתקע בבור כאותן העומדין (על שפת הבור) בבור ובשעה שתקע על שפת הבור כאותן העומדים על שפת הבור ונמצאת תחלת תקיעה וסופה במקום חיוב ולא גזרינן דילמא זמנין דמפיק רישיה חוץ לבור ואכתי שופר בבור דהווה ליה תקיעה בבור והוא עומד על שפת הבור. וש"מ שמע סוף תקיעה בלא תחלתה או תחלתה בלא סופה או ששמע מקצתה במקום חיוב לא יצא. ואמר רב האיי דברים הללו היו צריכין להם בימי השמד והמלכיות שהם מתיראים מהם מלתקוע בגלוי.
שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצתה לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא דלילה לאו זמן חיובא הוא דיום תרועה אמר רחמנא. היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. (תוספתא פ"ב) רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ומי שהיה ביתו סמוך לבה"כ ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו. זה שלא כיון לבו לא יצא שאין הכל הולך אלא אחר כונת הלב שנ' (תהלים י') תכין לבם תקשיב אזנך. ואומר (משלי כ"ג) תנה בני לבך לי. ותניא (כח:) נתכון שומע ולא נתכון משמיע נתכון משמיע ולא נתכון שומע לא יצא עד שיתכון שומע ומשמיע. ותניא אחרת (כט.) התוקע תוקע לפי דרכו והשומע לעצמו יצא. אמר ר' יוסי בד"א בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכון שומע ומשמיע לו. שלחו לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה בפסח (לא יצא) [יצא] ופירשה רב אשי בשכפאוהו פרסיים פי' אנסוהו לאכול מצה ולא נתכון כונה. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא אלמא קסבר מצות אין צריכין כונה. אמר רב האיי כך אנו גורסין לשיר פירש שיר של קרבן או שיר של זמר כמו דאמרי אינשי בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא.
ושמענו כי היה בישיבת מחסיא מי שגורס התוקע לשד. ובין זה ובין זה לטעם אחד נתכוונו אלא שאין אנו יודעים איך יתקע לשדים ומפני מה יתקע להם. הכי אמר רבה הא דאמר שמואל אנסוהו פרסיים בלילי פסחים ואכל מצה באונס ולא מתכוון יצא (הא אמרת) [דאמרת] התוקע לשיר בראש השנה אע"פ שלא נתכוון לצאת יצא אלמא קסבר רבה מצות אין צריכות כונה. ש"מ דלא שאני לרבה בין שומע למשמיע דתרויהו לא צריכו כונה לא להוציא ולא לצאת. מיהו שומע בעי כונה לשמוע ומשמיע בעי כונה לתקוע ודומה לתוקע לשד. נתכון לתקוע ולשמוע דאיהו קא תקע ואיהו קא שמע וכשומע ומשמיע בעלמא דמי ולא נתכוון לצאת ולא להוציא אפילו הכי יצא כך מתכון לתקוע בעלמא ולא נתכון להוציא והשומע ממנו נמי אע"פ שלא נתכון לצאת (לא) יצא. ואיתותב רבה מהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ופירשה דמאי אם כיון לבו לקרות וכשהיה קורא להגיה דאינה קריאה מיושרת וצריך לחזור ולקרות קריאה מכוונת אבל לצאת לא בעי כונה. ועוד איתותב מהיה עובר אחורי בית הכנסת וכולי ואוקמה אם כיון לבו יצא לשמוע ולא לצאת. ואיתותב נמי מדתניא נתכון שומע ולא נתכון משמיע וכולי. ואף ההיא אפריקא וסליקא ליה שמעתיה דמצות אין צריכות כונה ואין עובר עליהן אלא בזמנם. פי' כגון הנוטל חמשת מינים בלולב בתוך החג אע"פ שלא נתכון קא עבר עליו על בל תוסיף אבל שלא בזמנו אינו עובר עליו כלל בין במתכון בין שאינו מתכון ורבא נמי סבירא ליה כותיה דמצות אין צריכות כונה ובלעבור בזמנו לא בעי כונה ופליג עליה בשלא בזמנו. ואם נתכון שלא בזמנו כגון המתכון לישן בשמיני בסכה עובר על בל תוסיף דז' ימים כתיב והוא מוסיף אחר אבל אם אינו מתכוין אינו עובר. אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה ואוקמוה מר לר' זירא כר' יוסי דתניא התוקע תוקע כדרכו והשומע לעצמו יצא אמר ר' יוסי בד"א בשליח צבור אבל ביחיד עד שיתכוין שומע ומשמיע.
<h2>דף כח:</h2>
ולענין פסקא. הכי כתב בהלכות (ל"א ע"ג) נתכון שומע ולא נתכון משמיע נתכון משמיע ולא נתכון שומע לא יצא עד שיתכון שומע ומשמיע והני מילי יחיד ליחיד אבל שליח צבור לא בעינן לכוונה דעתיה לכל חד וחד דכיון דנתכוין שומע ולא נתכוין שליח צבור יצא. ומאי שנא שליחא דצבורא דדעתיה אכולי עלמא. ורבינו האיי הכי פסק יש לומר דר' זירא דאמר ליה לשמעיה אכוון ותקע לי לא פליגא (דרבה) [דרבה ורבא] כי שניהם סברו דמצות אין צריכות כונה ולא נחלקו אלא בענין לעבור כי רבה סבר אינו עובר אלא בזמנו בין נתכוין בין לא נתכוין ורבא סבר עובר עליהם אפילו שלא בזמנם בכוונה אבל בזמנה כרבה סובר ור' זירא לא קאמר הכא בשומע כי צריך כוונה במשמיע בלבד הוא אומר ויש לומר שהוא סובר כי אם המשמיע שליח צבור שהוא מתכוין להוציא רבים ידי חובתם כל השומע ממנו אע"פ שלא נתכון למצוה יצא וכן המתכוין להשמיע את היחיד ולהוציאו ושמע היחיד ממנו ואפילו לא נתכון השומע למצוה יצא. ואם כן דעתיה דר' זירא לא פליג על רבה ורבא ועבדינן כותיה במשמיע וכותיה בשומע. וכן תנאי דקאי כוותייהו אמרינן ר' יוסי במשמיע פליג אבל השומע איכא למימר סבירא להו דאפילו לא נתכון יצא ואי אפילו אמרת דפליג ר' זירא בשומע כדפליג במשמיע לאו הלכתא כותיה אלא כרבה ורבא תרויהו. ועוד האמר שמעתיה כתנאי וקאי הוא ביחיד דהא ר' יוסי ורבים פליגי עליה ודאי (הוא) [אי] מימריה לחוד במשמיע [ו]דרבה ורבא לחוד בשומע אמרינן קא מכרע אמוראה כרבי יוסי דליכא אמוראה דפליג עליה אבל אי אמרת דבשומע נמי פליגי כולהו בין אמוראי בין תנאי נקטינן כללא דידן דיחיד ורבים הלכה כרבים ובאמוראי כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיעל קגם והכא הא פליג(י) אביי דהא קא מותיב ליה (רבא) [לרבא] ואע"פ שהלכה שהעושה מצוה אע"פ שלא נתכוין יצא יהא אדם רגיל להתכוין למצוות. נמצא העולה מכל דבריו כי רבה בשומע הוא (לא) [דלא] בעי כונה ולא במשמיע. ולא היא לא שנא היא לרבה בין שומע למשמיע דתרווייהו לא בעו כוונה לא להוציא ולא לצאת. מיהו האי מיבעי לאיכות (ו)לתקוע בעלמא והאי מיבעי ליה איכות לשמוע בעלמא ודומיא דתוקע לשיר דהוא משמיע ושומע שהרי נתכוין לתקיעה בעלמא ולשמיעה בעלמא דהא קא תקע ואיהו קא שמע אפילו הכי יצא. ועוד מקושיא דאקשו עליה דרבה בשלמא נתכון משמיע ולא נתכון שומע קא סבר קול חמור בעלמא הוא אלא נתכוין שומע ולא נתכון משמיע היכי משכחת לה לא בתוקע לשיר וש"מ התוקע לשיר אע"ג דנתכון לתקוע כיון שאין מתכוין לשם מצוה לא יצא. ומתרץ רבה דההיא לא נתכוין משמיע לאו בתוקע לשיר קיימא כדאיסתבר לך אלא דקא מנבח נבוחי שאין מתכוין לתקיעה כל עיקר אלא לומר שיר חמור בתוך השופר ולשקול קול על הנעימות כאשר יעשה במחול על הזמר כי ההיא דאמר רב אשי (ברכות פרק הרואה) אנא עייל לאגמלא ותלאי טבלא ונבחי ביה נבוחי. זה פירש רב האיי. ואית דמפרשי נבוחי בעלמא ולא תקיעתא ממש. נמצינו למדין כי רבה סובר אי נתכוין שומע לשמוע ותוקע לתקוע יצאו ואע"פ שלא נתכוונו לשם מצוה אבל אם נתכון שומע לשמוע ולא נתכון משמיע לתקוע אי נמי נתכון משמיע לתקוע ולא נתכוין שומע להשמיע לא יצא עד שיתכונו שניהם זה לשמוע וזה לתקוע ואם אין שם כונה לשם מצוה ואם נתכוין לנבוח ולא לתקוע אינו מוציא. ורבא נמי הכי סבירא ליה דהא לא פליג אלא בלעבור שלא בזמנו דרבה סבר אינו עובר כלל ורבא סבר אי מתכוין עובר ואם אינו מתכון אינו עובר קמו לה רבה ורבא בחדא שטתא ות"ק דר' יוסי מסייע להו ור' זירא פליגי עלייהו וקאי כר' יוסי דיחיד הוא והלכה כרבים. נמצא רבה ורבא ורב אשי סוברין מצות אין צריכות כונה. ועלתה ההלכה דמצות אין צריכות כונה בין לצאת בין לעבור בזמנן אבל שלא בזמנן אם נתכון עובר ואם לא נתכון אינו (אומר) [עובר]. ותוקע אם נתכון לתקוע ושומע לשמוע יצא ואפילו לא נתכונו לשם מצוה ואם עשאה בלא מתכוין [לא] יצא. ודאי דצריך אדם להתכוון לשם מצוה ואם עשאה בלא מתכון יצא. וכל הנך מתנייתה דמשמע דצריך אדם כונה הא תרצינהו רבא ואוקמוניהי אליביה ואם משכחת (מתבתא דזוטר מהנך) [ברייתא] דמצרכי כונה למצוה דילמא ר' יוסי היא דיחיד הוא אי נמי משבשתא הוא דהא לא אותיבו רבנן תיובתא מיניה ולא אקבעא בגמרא. ומתניתא דהמתעסק לא יצא משום דהמתעסק לא נתכון לשמוע אלא לתקוע בעלמא הילכך לא יצא דהא לא דמי לתוקע לשיר דמתכוין לשמוע ולתקוע. תדע דהא תני בתוספתא התוקע מתעסק אם כוון לבו יצא פי' אם כוון לבו לשמוע דהוה ליה מתכוין לתקוע ולשמוע וכן השומע מן המתעסק נמי אם כיון לבו לשמוע התקיעה ואע"ג דהשומע קתני. אלמא שמעינן לא עדיפא משמיע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא דאוקימנא לשמוע ומקשינן והא קא שמע ומפרקינן סבר קול חמור בעלמא הוא אלמא אם נתכון לשמוע הוא דיצא הא לא מתכוין לשמוע אע"ג דממילא קא שמע לא יצא.
<h2>דף כט.</h2>
ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגנוס מי שחציו עבד וחציו בן חורין. אנדרוגנוס מוציא את מינו ולא את שאי"מ דכיון דודאי מינו הוא מפיק אבל שאינו מינו לא מפיק טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו דכיון דספק זכר וספק נקבה ומינו נמי ספק ניהו מדספק לא נפיק אבל לעצמו נפיק ממ"נ אי זכר הוא שפיר קא מפיק אי נקבה היא לא בת חיובא היא. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות. ונשים אינם חייבות בתקיעת שופר דמצות עשה שהזמן גרמא היא. חרש שוטה וקטן אינן מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כחלים, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. כל המצות כלם כשמחוייב אדם בהם כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה אע"פ שיצא ידי חובתו חוזר ומוציא ידי חובת אחרים והוא שאינן בקיאין להוציא ידי עצמן דכיון דכל ישראל ערבין זה לזה אע"ג דנפיק ידי חובתיה דנפשיה חיובא דחבריה עליה רמיא הלכך הדר ומפיק ליה הא שיימנוה בהלכות ברכות.
<h2>דף כט:</h2>
יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת אין תקיעת שופר דוחה את השבת משום גזרה דרבה דאמר הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בה גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא (דסוכה) דמגלה והיינו טעמא דשופר. ואמר רב האיי אם חל ראש השנה להיות בשבת מתפלל כמו שמתפלל כשחל להיות בחול ומזכיר של שבת ואינו תוקע.
<h2>דף ל.</h2>
ומנהגנו להתריע אחר סיום תפלה. והכי אמר רב עמרם ולאחר התפלה מריעין בלא תקיעה ובלא ג' שברים תרועה אחת גדולה כדי לערבב השטן. וכן אמר רב סעדיה לאחר תפלת המוסף מריעין תרועה וכן מנהג בשתי ישיבות. (הבעל המאור בסוף הלכות ר"ה שהביא דברי רבינו סעדיה ורב האי נראה שהעתיקם מרי"ץ גיאות). ואמר רבינו האיי אין אנו עושין כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כן אלא שהיחידים מתעסקין כל אחד ואחד כתאותו מיהא דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע אינש קול אוניה מקול תקיעיא. למדנו שהיו רגילין ראשונים שהיחידים תוקעין אחר התפלה ולא שחייבין כי שליח צבור מוציאן ידי חובתן אלא מצוה מן המובחר וכדי לערבב את השטן ושפיר דמי לעשות כן ואם אין עושין כן אין בכך כלום.
<h2>דף לב.</h2>
ותוקע תשר"ת ג' פעמים ואח"כ תש"ת ג' פעמים ואח"כ תר"ת ג' פעמים. נמצא בכל בבא שלש של שלש שלש שהן כ"ז דתרועה דתשר"ת שברים אחת (מ)הן. ואומר תהלה לדוד ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר קדיש ועומדין הצבור ומתפללין בלחש ט' ברכות אבות וגבורות וקדושת השם מלכיות זכרונות ושופרות עבודה והודאה וברכת כהנים כנגד ט' אזכרות שאמרה חנה בתפלתה (ע' ברכות כט.) ובסופן ארץ (עי' ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג). ואמר מר (י:) בראש השנה נפקדה חנה ורחל ושרה. ותקנו מלכיות תחלה ואח"כ זכרונות ושופרות כדי שתמליכהו עליך תחילה ואח"כ שתבקש ממנו רחמים ובמה בשופר. וסדר ברכות ותקיעות כך הוא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע תשר"ת וחוזר ואומר זכרונות (ואומר) [ותוקע] תש"ת וחוזר ואומר שופרות (ואומר) [ותוקע] תר"ת ואומר עבודה והודאה וברכות כהנים.
אין פוחתים מי' פסוקים של מלכיות ומי' פסוקים של זכרונות ומי' פסוקים של שופרות, כנגד יו"ד הלולים שאמר דוד בספר תהלים, וי"א כנגד עשרת הדברות, וי"א כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, ואם בא לומר יותר מעשרה רשאי הוא דהא אין פוחתין קתני מכלל דאומר יותר מהן. ר' יוחנן בן נורי אמר אם אמר שלש מכולן יצא אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים כנגד תורה נביאים וכתובים ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים והלכה כר' יוחנן בן נורי. הוה ליה פסקא דאמר פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות כל (מאן) מאי דבעי בין בי' בין ביותר מי'. ומתחיל בתורה ואח"כ של כתובים ואומר ובדברי קדשך כתוב ואמאי קרו ליה דברי קדשך דברוח הקדוש נאמרו ומעלה עביד להו רבנן לאמרן באמצע. ואח"כ פסוקי דנביאים ומסיים בשל תורה. ואם אמר שלש שלש שלש מכולן יצא כר' יוחנן בן נורי אי נמי אם השלים בנביא יצא. ואם [אמר] בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בתורתך כתוב ובדברי קדשך כתוב ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב ולא הזכיר הפסוקים יצא בין ביחיד בין בצבור. ורב האיי אמר דמסורת היא דקרינן לכתובים דברי קדש ואנו כבר הקדמנו (בדבר) [בזכר] טעמו של דבר דדברי הנביאים בשליחות לפיכך אומר על ידי עבדיך הנביאים. כתובים ברוח הקדש לפיכך אומר ובדברי קדשך. ואמר רב האיי רבותינו האחרונים ראו להזכיר פסוקי דכתובים ואחר כך פסוקי דנביאים וכבר אמרנו טעם הדבר מעלה עביד להו רבנן.
<h2>דף לב:</h2>
ועוד אמר רב האיי נהיגי רובא למימר מלכות על סדר זה, (שמות ט"ו) ה' ימלוך, (במדבר כ"ג) לא הביט און, (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך. ויוסי בן יועזר דתקון אהללה אלהי תחלה בסמך ויהי בישורון מלך ובצדי ה' ימלוך ובתריה בשין לא הביט און ביעקב ולא שמענו שערער אדם בדבר זה. (במחזור לפי מנהג אשכנז במוסף ליום שני של ר"ה לחרוז סגב חלק שהוא סמך כתוב ככתוב בתורתך ויהי בישורון מלך, ובצדי שהוא חרוז צבאות גאולי צוען כתוב שם ונאמר ה' ימלוך לעולם ועד, ובחרוז שין שהוא שוא שנא אל כתוב ככתוב בתורתך לא הביט און). אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורעניות. זכרונות כגון (תהלים ע"ח) ויזכור כי בשר המה. מלכיות (יחזקאל כ') אם לא ביד חזקה. ואע"ג דאמר רב חסדא כל כי האי ריתחא לירתח הקב"ה וליפרוקינן כיון דבלשנא דריתחא אמריה לאו אורח ארעא לאדכורה בריש שתא. שופרות כגון (הושע ה') תקעו שופר בגבעה. אין מזכירין זכרון יחיד ואפילו לטובה. כגון (תהלים ק"ו, ד') זכרני ה' ברצון עמך, (נחמיה ה') זכרה לי אלהי לטובה. פקדונות הרי הן כזכרונות כגון וה' פקד את שרה אע"ג דיחיד היא כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא. וכגון (שמות ג') פקד פקדתי אתכם דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר פקדונות אינן כזכרונות. (תהלים כ"ד) שאו שערים ראשיכם ראשונה שתי מלכיות ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ושניה ג' ויבוא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר שאו שערים ראשיכם ראשנה אחת ושניה שתים. (תהלים מ"ז) זמרו אלהים זמרו זמרו למלכנו זמרו כי מלך על כל הארץ אלהים הסמוך לו שהוא אחת. זכרון שיש עמו תרועה כגון (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה אומרה עם הזכרונות ואומרה עם השופרות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אין אומרים אותו אלא עם הזכרונות בלבד. מלכות שיש עמו תרועה כגון (במדבר כ"ג כ"א) ותרועת מלך בו אומרה עם המלכיות ואומרה עם השופרות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אומרה עם המלכיות בלבד. ותרועה שאין בה זכרון או מלכות ולא כלום, כגון (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם אומרה עם השופרות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אין אומרה כל עיקר. והלכה כר' יוסי בכולהו דסוגין ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. (דברים ו') שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, (שם ד') אתה הראת לדעת וידעת היום והשבות אל לבבך כולן מלכיות הן.
העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע. פי' המתפלל תפלת המוספין. ובשעת השמד שנו מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורין שמא עליהם הם הולכים ועמדו עליהם והרגום עמדו מלתקוע ותקעו בתפלת המוספין ואע"פ שבטל השמד תקנה במקומה עומדת. בירושלמי (ר"ה פרק רביעי) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאין סבורין שמא עליהם הם הולכים עמדו עליהם והרגום (עמדו מלתקוע ותקנו בתפלת מוסף ואע"פ שבטל השמד תקנה במקומה עומדת). מגו דאנון חמיין להון דקרו ק"ש ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותוקעין (אינון אמרין בנימוסיהון אינון עסקין ואע"ג דבטל שמדא תקנתא דמיקמי שמדא לא איעקרה) [המוסגרים אינם בירושלמי שלפנינו].
ואמר מר רב האיי המנהג ההדור שיהא שליח צבור מברך (י') [ט'] ברכות ואחר תוקע כמה ששנינו השני מתקיע ולא אמר תוקע. אבל אסור לא שמענו בדבר הזה. לפיכך אם יש שם אדם (אחד) [אחר] לתקוע כך ראוי לעשות ואם לאו שליח צבור יתקע כסדרן במקומותיהן. ועומד ומברך לשמוע בקול שופר ושהחיינו.
תקע מקצת תקיעות ונאנס ועמד אחר תחתיו מתחיל מתקיעה שפסק זה והולך וגומר את תקיעותיו בין עמד לאלתר בין שהה הרבה דשהייה גבי תקיעות אינה מפסקת מדאמר ר' יוחנן (לד:) שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא. וכיון שבירך על תקיעות שמיושב אין צריך לחזור ולברך על תקיעות שמעומד דדעתו מתחלתן על כולן הוא מברך ואפילו נאנס ראשון ועמד שני במקומו בברכת ראשון דיו ואינו צריך לחזור ולברך. והכי אמר רב האיי המנהג בישראל התוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם התקיעה הוא התוקע על סדר הברכות כשהן עומדין ואינו צריך [עוד] ברכה ואם נאנס ראשון ואינו יכול לתקוע שוב אין הב' צריך לברך לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע וכיון ששמע הברכה שבירך הראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה ואין צריכין לחזור ולברך. ומינה טעמה דהיה יושב עם הצבור ושמע ברכתו של ראשון הא לא היה עמהם אלא שבא ממקום אחר ועדיין לא יצא לעצמו צריך להתחיל ולברך ותוקע. וחייב תוקע לשתוק ושלא לפסוק בשיחה ובשאר עסקין משעה שהתחיל לברך עד שהוא גומר את התקיעות בין מיושב בין מעומד לא שנא הוא ולא שנא העומדין אחריו. והכי אמר רב סעדיה אין לו רשות לתוקע לשוח עד שמסיים את כל התפלה. ורבינו האיי אמר המברך על תקיעת שופר לאחר ספר תורה ודבר עם אנשים הכי חזו רבנן שגוערין בו שסח עד שלא יתקע על הברכות. אבל לחזור ולברך אינו חוזר שאם בירך נמצאת ברכה שאינה צריכה ועובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ולא דמי לתפילין (עי' ברי"ף ויתכן שעפ"ז יש להשלים כאן ועי' בעיטור), אע"פ שקשה להשיח דתנא (מנחות לב.) השח בין תפלה לתפלה עבירה היא וחוזרין עליה מעורכי המלחמה וכל שכן האי ששח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד ולא עוד אלא [שלא] הוא לבדו חייב שלא לשוח אלא כל הקהל חייבין שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע. ולא דמיא לתפילין ולסוכה שאדם מברך כמה פעמים, דהנך כל זמן שהוא בא בסוכה וכל זמן שהוא מתקן את תפלין הרי היא מצוה בפני עצמה וזו מצוה אחת היא. צא וראה שהרי ההלל שמברכין קודם לקריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך. ואופני עיקרין אלו שעליהן סומכין כבר נפסקו ונתקנו בהלכות ברכות.
ומנהגנו לומר צדקתך בתפלת מנחה כשאר מנחה דשבתות. וכן אמר רב האיי אומרים לפנינו בראש השנה שחל להיות בשבת וצדקתך. ועוד אמרו ולענין צדקתך אם נהגו קדמונים לומר מנהג יפה הוא ואל תמנעו ממנו שאין בו כלום הלא אנו אומרים (ישעיה ה') ויגבה ה' צבאות והאל הקדוש נקדש בצדקה.
שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום דשופר עשה הוא דכתיב (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם ויום טוב עשה ול"ת הוא, עשה דכתיב (ויקרא כ"ג) שבתון שבות ול"ת דכתיב (ויקרא כ"ג) כל מלאכת עבודה לא תעשו ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה. ולא מיבעיא פקוח הגל דמלאכה היא ואסורה מדאוריתא אלא אפילו גזירה דרבנן לא דחי כי הנך דתנן לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו בי"ט לא בדבר שהוא משום שבות כגון סכין וכיוצא בה וכ"ש בדבר שהוא משום לא תעשה כגון מגל העשוי לקצור בה והקצירה מאבות מלאכות היא. ואם רצה ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו יתן אבל מי רגלים אסור מפני הכבוד.
<h2>דף לג.</h2>
אין מעכבין את התנוקות מלתקוע ביום טוב ומתעסקין בהם כדי שילמדון ואפילו בשבת שתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה. ובקטן שלא הגיע לחנוך אבל קטן שהגיע לחינוך לא דחיישינן דילמא אתי לאפוקי לרשות הרבים. ותקיעת שופר נשים ביו"ט מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין נשים סומכות דברי ר' יהודה ור' יוסי [ו]ר' שמעון אומר[ים] נשים סומכות רשות והלכתא כר' יוסי ור"ש.
<h2>דף לג:</h2>
ובסדור של רב עמרם מצינו לתקוע וטעות סופר הוא. ורב האיי אמר וברכה של שופר הלכה רווחת היא בכל ישראל לשמוע קול שופר ואל תזוז ממנה.
סדר תקיעות שלש של שלש שלש, דהוו להו ט', תקיעות ותרועה ותקיעה ג' פעמים. ומנין שבשופר ת"ל (ויקרא כ"ה) והעברת שופר תרועה. ומנין שפשוטה לפניה דכתיב והעברת. ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל תעבירו. הרי פשוטות תחלה וסוף ותרועה באמצע. והעברת קול היא דכתיב (שמות ל"ו) ויעבירו קול במחנה ותקיעה קול משוך הוא. ומנין של שלש שלש ת"ל שופר תרועה זכרון תרועה שופר תרועה ואין לך שום תרועה אלא שיש תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה הא כיצד שלש שהן תשע. שעור תקיעה כתרועה שעור תרועה ג' שברים.
ומנהגנו להתריע אחר סיום תפלה. והכי אמר רב עמרם ולאחר התפלה מריעין בלא תקיעה ובלא ג' שברים תרועה אחת גדולה כדי לערבב השטן. וכן אמר רב סעדיה לאחר תפלת המוסף מריעין תרועה וכן מנהג בשתי ישיבות. (הבעל המאור בסוף הלכות ר"ה שהביא דברי רבינו סעדיה ורב האי נראה שהעתיקם מרי"ץ גיאות). ואמר רבינו האיי אין אנו עושין כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כן אלא שהיחידים מתעסקין כל אחד ואחד כתאותו מיהא דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע אינש קול אוניה מקול תקיעיא. למדנו שהיו רגילין ראשונים שהיחידים תוקעין אחר התפלה ולא שחייבין כי שליח צבור מוציאן ידי חובתן אלא מצוה מן המובחר וכדי לערבב את השטן ושפיר דמי לעשות כן ואם אין עושין כן אין בכך כלום.
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. כך פירשו הגאונים כי אם היה תוקע תר"ת ורוצה לשנות ולתקוע תר"ת אחר דהוו להו שני תקיעות סמוכות זו לזו אחרונה שבזה וראשונה שבזה ותקע תקיעה של ראשון ומשך בה כדי שתי תקיעות אין בידו אלא אחת כי אין אנו מפסיקין זו מזו. ויש שסוברה בתוקע (תרועה) [תקיעה] ראשונה של תר"ת וחוזר לתקוע תרועה של אחריה ומשך בה כשיעור תקיעה ותרועה אין בידו אלא אחת. ואנו אומרים מדקתני תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים ולא קתני ומשך בה כשתים ש"מ דראשונה כבר נגמרה לה כתקנה והמשיכה בשניה היא. והלכך אנו סוברים כי בתוקע ג' שברים משנתינו עוסקת שאת מוצא בה ראשונה ושניה כשנים למשלם ג' וכולם דומים זה לזה להצטרף ולהתחבר אבל מאן דסביר דבתרועה ותקיעה עסקינן מה דומה זו לזו. וזה שאמר אין בידו אלא אחת היינו סוברין דעל השניה שנמשכה לשתים הוא אומר כי אע"פ שהוא נתכון בהמשכתו להעלות לו שתים ולהשלים לו שלש שברים אין בידו אלא אחת ממה שהיה סובר כי שתיהם מצטרפות עם הראשונה וחוזר ותוקע שלישית. והיינו מביאין חזוק לדברינו מדאמרינן בגמרא (כח.) למימרא דקא סבר רבה שמע סוף תקיעה בלא תחלתה יצא וממילא שמע תחלת תקיעה בלא סופה יצא והא תנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ואמאי לסליק ליה תרתי פי' להוי מחצית שניה שמשך כתחלת תקיעה בלא סופה ומחציתה כשומע סוף תקיעה בלא תחלתה ויעלו שנים בידו ומפני מה אין עולה שניה אלא לתקיעה אחת, ומפרקינן פסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן, פי' תקיעה אחת ארוכה לא תחשב מחותכת לשנים, ואינו דומה לשומע תחלת תקיעה ולא סופה אי נמי סופה בלא תחלתה. עד שמצינו בירושלמי הכי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף וסיפא גבי רישא מצטרף לא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא. מתוך שלא מצינו בעלי תלמוד באין לחלוק על המשנה לשנות אותה ולא לעקרה ונראין דברי ר' זעירא חולק על דברי המשנה דתנן אין בידו אלא אחת והוא אמר אפילו אחת אין בידו חזרנו לומר כי משנתינו על הראשונה עומדת ועליה אמר אין בידו אלא אחת פי' אותה תקיעה ראשונה בלבד שתקע כתקנה אבל השניה שנמשכה כשתים אין בידו אפילו אחת מהן. וזו היא דר' זעירא גופא דאמר אפילו אחת אין בידו אלא אחת פירש שעל השניה היא עומדת ולפרש סתום שבמשנה בא ולא לחלוק עליה והביא טעם לדבר כי זו השניה שמשך בה כשתים אין סופה וראשה שוין הואיל ועל דעת שתי תקיעות משך הוה ליה רישא בראש תקיעה אחת וסופה בסוף תקיעה אחרת וכשומע תחלת זו בלא סופה וסופה של זו בלא תחלתה הוי. ודקאמר רישא גבי סיפא מצטרף סיפא גבי רישא מצטרף הכי פירושה כי תקיעה זו הנמשכת על דעת שתים נמצאת תחלתה של דעת תקיעה הראשונה מצטרף עם סוף תקיעה של דעת תקיעה שניה זו וכן סופה של שניה מצטרף עם תחלת ראשונה הוי להו כשתי תקיעות המדבקות זו לזו רישא של זו מצטרף עם סיפא של זו וסיפא של זו מצטרף עם רישא של זו ולזו אין לה ראש ולזו אין לה סוף הוא דקאמר לא רישא אית ליה סיפא לא סיפא אית ליה רישא הואיל וחולקות הן על דעת שנים (וכן) [וכיון] שכן הוה ליה כשומע תחלת תקיעה בלא סופה וסוף תקיעה בלא תחלתה דאין בידו אפילו אחת. ודאיכא בגמרא דידן אמאי ליסליק להו תרתי ה"ק לדידך דאמרת שמע תחלת תקיעה ולא סופה אי נמי סופה ולא תחלתה יצא הכא אמאי אין בידו אלא אחת והיא הראשונה בלבד אבל השניה בארוכה אינו עולה לו כל עיקר הואיל ועל דעת שתים האריך בה היה לו לדבריך לחשוב אותה כשתים חתוכות זו מזו זו אין לה סוף וזו אין לה ראש ועלו לו שתים כדי להשתלם תרועתו בהן. ומפרקינן דפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסיקינן. פסק הלכה. בין לדברי [בין לדברי] הראשונים שוו הדדי דמכל מקום אחת עולה בידו. ולדברי הראשונים שהיו אומרים כי הראשונה היא הנמשכת ואין בידו אלא אחת הרי אחת בידו ולדברינו כי השניה היא הנמשכת ואינה עולה לו כל עיקר הראשונה עולה לו בידו אחת. אלא שיוצא [מבין אלו] הדברים כי לדבריהם אם בראשונה משך כשתים עולה לו אחת [ולדברינו] כל שתוקע ומשך על דעת שתים אפילו אחת אין בידו. אבל אם תקע... לתקיעה אחת אפילו האריך בה כדי שתים וכדי שלש תקיעה מכוונת... ועולה לו למנין תקיעות דלא נתנו חכמים שעור למעלה אלא למטה... ולקצר אבל להאריך ולמשוך על מה שרוצה לא איכפת לן. והכי אמר רב שרירא דאית ליה לתוקע לאורוכי ביבבות כמו דמאריך בתקיעות מכמה אנפי חדא דהכין מנהגא במתיבתא ובכל ישראל למעבד [תרועה] טובה ועוד דתנן בהדיא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת והא קמ"ל דאחת כשתים (ושנה בידו) [ישנה בידו] וכיון דיש לו להאריך יאריך בתרועה יתר משלש יבבות דליהוו קרובים מהדדי.
<h2>דף לד.</h2>
בירושלמי איזו היא תרועה ר' חנניא ור' מנא חד אמר כהדין טרגמוטא (י"ג טרמיטא) פי' קול המתרעם וחד אמר תלת דזקיקין (י"ג דקיקין, וי"ג רקיקין) [והיינו שברים שהן כבדים]. והיינו דבדידן ילולי יליל לשון רעישה. וגנוחי גנח לשון שבירה כאדם המתאנח וגונח מלבו. אתקין ר' אבהו בקיסרי תקיעה ג' שברים תרועה ותקיעה. מספקא ליה תרועה אי לישנא דילולי או לישנא דגנוחא הילכך עביד להו לתרוייהו והדר עביד תש"ת דילמא גנוחי הוו וקא מפסקי תרועה בין תקיעה לג' שברים והדר עביד תר"ת דילמא ילולי הוא וקא מפסקי ג' שברים בין תקיעה לתרועה והאי דמקדים ג' שברים לתרועה דסתמא דאינש כי מתרע ביה מלתא ברישא מיגנח והדר מיליל. והכי אמר רב שרירא ורב האיי ז"ל דהא תקנתא דר' אבהו לא מדידיה תקון לה אלא עיקר הדבר כך הוא מימות נביאים הראשונים. ומיהו לשון (תקיעה) [תרועה] משמע גנוחי ומשמע ילולי, פי' דתרועה שברים קלולי נינהו כגון ילולי שברים יקירי נמי דהיינו גנוחי תרועה תרועה מיקרו הלכך נמצאו שברים ותרועה אחד ושמא בעלמא נקראים שנים משום דזה וזה תרועה נקרא. וכך היה מנהג מימות קדמונים בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועות יבבות כבדות שהן שברים ואלו יוצאין ידי חובתן ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועות הן ויבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה ואע"פ שאינה חלוקה והרי התנאים האלו שונים שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונים שעור תרועה ג' שברים אילו לפי מנהגם ואילו לפי מנהגם. וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהא בה כל ישראל מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שהדיוטות רואין אותו (בחלוקה) [כחלוקה] ושם את התרועה (בהללו) [כהללו] והללו שניהם כי עשה את (שהדיוטות) התרועה שברים ויבבות ולעולם כולה תרועה אחת היא שהרי היא אחת של שלש שלש. ואע"פ שאומרין תשר"ת שמא בעלמא אחד כזה המנהג ואחד כזה המנהג כדי שלא יהא קפד לא מאלו ולא מאלו וחוזר ותוקע בבא שניה תש"ת כאלו ובבא שלישית תר"ת כאלו וליכא ספיקא. וספק זה (שמא) [שאומר] הכי פירושה זה שתקן דבר זה מן הספיקה שנסתפק בתרועה כי לא מחמת ספק תקן התקנה נמצאת תקנת ר' אבהו לכנופי מנהגי.
<h2>דף לד:</h2>
ותנן (לג:) מי שברך ואח"כ נזדמן לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים. וא"ר יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא. תניא נמי הכי שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא מט' בני אדם לא יצא שמע תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אח"ז יצא ואפילו בסרוגין ואפילו כל היום כולו והוא ששמע מפי המחוייב במצות. בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ב) תקיעות אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר. ובדידן ברכות ותקיעות של כל השנה אין מעכבות זו את זו פי' ברכות כגון שהקדים אהבת עולם ליוצר אור. ואית דאמרי ברכות ותקיעות של תעניות שאם הקדים תרועה לתקיעה אי נמי ברכה לחברתה לא עכב אבל ברכות ותקיעות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו פירש אם הקדים זכרונות למלכיות או שופרות לזכרונות לא (עכב) [יצא]. סדר ברכות מלכיות זכרונות ושופרות המליכהו עליך תחלה ואח"כ בקש רחמים ובמה בשופר. סדר תקיעות נמי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע אם הקדים תרועה לתקיעה לא יצא. תניא בתוספתא תקיעות וברכות בין שהקדים ברכות לתקיעות או תקיעות לברכות יצא פי' הני מילי ביחיד אבל בצבור לא דתניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בחבר עיר פי' בצבור אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות. מאי סדורן תקיעה תרועה ותקיעה ועל סדר ברכות נמי מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע. [ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו] פי' שלא התפלל ברכות של ר"ה. ש"מ יחיד נעשה ש"צ ליחיד להוציא ידי חובת מצוה ואינו נעשה שליח להוציא ידי חובת תפלה מאי טעמא דאין היחיד נעשה שליח להוציא ידי חובת תפלה אלא לצבור וכיון שכן אינו נעשה שליח ליחיד. וההיא (כט.) דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא ק"ל במידי דחובת צבור ובמידי דחובת יחיד הלכך ברכות המצות וכיוצא בהן דיחיד נעשה שליח ליחיד יחיד נמי מוציא ידי חובתו אע"פ שיצא ונעשה לו שליח תפלה וכיוצא בה דאין שליחות ליחיד אלא בעשרה אין היחיד נעשה שליח להוציא בין יצא בין לא יצא אלא בצבור. ולא תקשי לך ההיא (ברכות מה.) דשנים שאכלו מצוה לחלק בד"א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא דברכת המזון לברכות המצות דמיא ולא לתפלה. וברכות המצות וכיוצא בהן נתנו לשמוע ואפילו ביחיד מה שאין כן בתפלה שלא נתנה אלא בלחש. והכי אמר רב שרירא אין רשות למתפלל להשמיע קולו להוציא ידי חובת שאינו בקי להתפלל עד שירד לפני התיבה ואסור לעשות מהני קראי דחנה (ברכות לא.) ורבנו משה אמר גבי ברכות של ראש השנה דאי לא גמיר לצלויי למנחת חד ולמשמע חד מאחוריה לא דחובה דצבור הוא. הלכך יחיד מוציא ידי חובת יחיד גבי ברכות (ו)המצות וכיוצא בהן בין יצא בין לא יצא ואין מוציא ידי חובתו בתפלה כיוצא בה ואפילו לא יצא אלא בצבור לפי מה שסדרו בהלכות ברכות המזון. ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד היה לפניו שתי עירות באחד תוקעין ובאחד מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין אע"ג דהא ודאי והא ספק. פירש דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן הלכך בשיש לפניו שתי עיירות באחד ודאי יש שליח צבור שמתפלל ומוציא ידי חובת רבים ובאחד נסתפק הדבר אם יש שם תוקע ואם לאו הולך למקום הספק שהוא מן התורה ואין הולך למקום הודאי שהוא מדרבנן.
כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן. תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח צבור יורד אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. אמר רבן יוחנן בן זכאי הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר"ה וביום הכפורים. ובירושלמי (ר"ה בסופה) הלכה כרבן גמליאל באלין תקיעות והוא שיהא [שם] מראש התפילה. אמר רבין א"ר יעקב בר אידי א"ר שמעון חסידא לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבבית הכנסת ושבשדות דאניסי אבל כולי [עלמא] דבעיר לא. ואמר רב סעדיה ברכות של ראש השנה במקום שיש שליח צבור הוא מוציא ידי חובת העומדין אחריו ואינן צריכין להתפלל הואיל ויוצאין בתפלת שליח צבור ובלבד שיתכוון לשמוע מתחלה ועד סוף. ורב משה אמר דיחיד דבעי לצלויי עלינו לשבח אי גמיר ליצלויי לצלי ואי לא גמיר לצלויי למנחת חד ולמשמע חד מאחוריה לא דחובה [דציבורא] הוא דקאמר (לב.) סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכולי, ואי גמיר ליצלי עלינו לשבח בליחשא ולא ליתקע ליה חבריה כי היכי דתוקע לשליח צבור אלא שומע תקיעות כל שעה דמתרמי ליה ואי לא גמיר לא מתחייב למימר אלא מלוך על כל העולם כולו בכבודך ושומע תקיעות על הסדר ונפיק ידי חובתיה. ור' נטרונאי אמר נהיגי בתרתי מתיבתא בראש השנה לצלויי שליח צבור [תשע] וצבור שבע ויחיד מתפלל בביתו תשע כדי שיצא ידי חובתו במלכיות זכרונות ושופרות. ואמר רב צמח כל מאן דקאי אחרי שליח צבור נפיק ידי חובתיה בברכות של ראש השנה ומאן דליתיה אחוריה מיבעי ליה למיזל לצבור אחר לשמוע ברכות ותקיעות. ואמר רב עמרם במקום שליח צבור אין יחיד מתפלל ט' ברכות שהלכה כרבן גמליאל שאמר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן אבל במקום שאין שליח צבור יחיד חייב בט' ברכות. והני שאין באין בבה"כ חייבין שלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי. והני דקיימי בבית הכנסת ששומעין משליח צבור ובמקום שיש שליח צבור מתפללין ביחיד ז' ברכות. ורב שרירא ורב האיי פסקו הכי והכי אמר רבן גמליאל כל השנה כולה כשיש שליח צבור אין כל יחיד צריך להתפלל אלא בשמעו משליח צבור [יצא] וחכמים אמרו כל יחיד ויחיד חייב ותניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין וכולי ואמרינן דר' מאיר מודה לו בברכות של ראש השנה ויום הכפורים ולא פטרו אותו מברכות של כל השנה מפני שאין אחרת (דומה) בשאר ימות השנה דומה להן ובאין יחידים לטעות ולהשתבש בז' דיום הכפורים ובט' דראש השנה והיינו דקאמרי (לה.) משום דאוושן אבל סדר עבודה לא [היינו ברכות דיום הכפורים שנאמרו כאן] שאין יחיד חייב לומר סדר עבודה במקום שאין צבור ואם בקי הוא ויודע שאינו משתבש שפיר דמי לומר. הרי את למד מדבריהם דלא שני ליה לרבן גמליאל בין ראש השנה ליום הכפורים, וכרבנן (בגליון. נ"ל דצ"ל ובין) בשאר ימות השנה ושאני בין הני להני משום דאתי לאשתבושי ואם בקי הוא ויודע שאינו משתבש שפיר דמי לומר בראש השנה וביוה"כ. ורב האיי אמר מנהגנו כדמר רב נטרונאי ושאני שליח צבור מצבור המתפללין שבע משום דלא שמעי תקיעתא על סדר ברכות ושליח צבור יורד ומשמיע בט' תקיעות על סדר ברכות.
ועוד נשאל יש שאומרין עלינו לשבח חייב על כל אח' ואח' לאמרו ואע"פ שעומד אחר שליח צבור ומתפלל בלחש אותה מתפלל. ואם התפלל שבע לא יצא עד שיתפלל ט' בין בבית הכנסת ובין בביתו ואין במוסף של ר"ה ז' כלל אלא ט'. והשיב מעולם לא נעשה כן בישיבות אלא בזמן שהצבור מתפללין בחבר עיר אין יחיד מתפלל בלחש אלא ז' בלבד [וגם ש"צ אינו מתפלל בלחש אלא ז' בלבד] וכשיורד שליח צבור לפניהם אומר ט' ובכך יצאו ידי חובתן. והכי אמרו רבנן דמתניתין דכשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב וכולה אחבר עיקר קיימא ועל צבור שמקובצין להתפלל דתנא קמא סבר כל יחיד ויחיד מתפלל ט' ורבן גמליאל סבר כל אחד ואחד מתפלל שבע ואין אומר מלכיות זכרונות ושופרות אלא שליח צבור אומרן ומוציא את השומעין ידי חובתן. ופסיקא הלכה כרבן גמליאל וכן המנהג. וצריך יחיד לכוין את לבו לש"צ מתחלת ירידתו מאבות עד סוף התפלה כדי שיהא עומד אחריו כמו שהוא עומד בתפלה. ומי שישנו במקום ולא בא להתפלל בבית הכנסת אי גמיר למימר ט' כתקנן ושומע תקיעות אפילו שלא כסדר הברכות אע"ג דליתה מן המובחר. ומאן דלא גמיר ולא בא לשמוע משליח צבור לא יצא, והעם שבשדות דאניסי ולא באו לבית הכנסת אע"ג דלא גמירי למימר ט' יצאו ידי חובתן. ומאן דגמיר מנהון לימא ט' איהו מתפלל ונפקי דאמר לא פטר רבן גמליאל אלא עם העומדים בבה"כ ועם שבשדות משום דאניסי ואי לא גמיר יצא.
ועוד נשאל ממנו קים לן דהלכה כרבן גמליאל להוציא את הבקי ואת שאינו בקי כדמכון בקי דעתיה בתר שליח צבור כי מסיים צלותיה צריך שיפסע ג' פסיעות לאחריו ואח"כ יתן שלום או דילמא הני מילי כד מצלי בלחש אבל הכא לא צריך שיפסע ג' פסיעות. [וכן] שליח צבור דלא מצי לצלויי בלחש ואפיק נפשיה בצלותא דצבורא מיחייב למפסע ג' פסיעות כמשלם תפלה אי לא. והשיב כך (וכך) מנהג בישיבה כי בזמן שיחיד מתפלל לעצמו ז' ברכות בראש השנה אע"פ שלא אמר מקראות של מלכיות ושל זכרונות ושל שופרות אלא שליח צבור בירך ט' ברכות ויצא היחיד ידי חובתו אין היחיד פוסע ג' פסיעות לאחריו אבל בתפילה שהתפלל לעצמו שהיא ז' ברכות פוסע ג' פסיעות אבל ודאי אם לא התפלל היחיד כל עקר ואפילו ז' לא יצא ידי חובת המוספין אלא בתפלת שליח צבור צריך כל יחיד לפסוע אחר שמסיים שליח צבור וכן שליח צבור עצמו אם התפלל ז' בלחש אחריהם פוסע ואם לא התפלל אלא מעיקרא ט' בקול גדול לצבור אינו פוסע אחר תפלתו. ויש בשלוחי צבור מי שמחמיר על עצמו לפסוע אלא שהוא מבליע את פסיעותיו לבלתי הראות דלא ניחזי כיוהרא זהו המנהג. וכל יחיד ויחיב חייב בט' ברכות ובדין היה דאפילו בצבור כדי שיסדר שליח צבור את תפלתו אלא שתקנו לו בלחש יותר מז' בזמן שהוא בצבור ולא תקנו לו לפסוע אחריו בצבור אלא לאחר תפלה שבלחש. נמצאת למד מדבריו שאין היחיד מתפלל בצבור אלא ז' בלבד.
ואנו קבלנו מחכמים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו אף הם מחכמים שלפניהם וכגון רבינו שמואל הלוי שקבל מהרב ר' חנוך וזקנים שבדורו הלכה למעשה שאין מתפללין בתפלת המוספין של ראש השנה כלל ז' אלא ט' ברכות מתפללין וכן היו מורין ועושין ומתניתין דכשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב מסייע להו דבט' ברכות קיימא ולא בז'. והכי פרושיה כשם ששליח צבור חייב ט' ברכות כך כל יחיד ויחיד חייב ט' ברכות רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן אמרו לו לדבריך למה צבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו הכי קאמרו לו אם כדבריך ששליח צבור פוטרן למה הם מתפללין ט' ברכות בלחש אמר להם כדי להסדירם שליח צבור ואח"כ יעבור לפני התיבה ואומרן בקול רם כדי להוציא ידי חובת הצבור. אחוז לך מעתה שכשהצבור מתפללין בלחש ט' ברכות מתפללין ולא ז' שהסדרת ש"ץ לט' היא שהוא צריך לומר בקול רם ולא ז' ואי איפשר לומר שכך אמרו לו למה צבור מתפללין ז' מפני תשובתו כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו ותפלתו ט' היא (והוא) [אלא דהוא] והן שוין בה. ועוד אם איתא דז' מתפללין היה לו להשיב כלום צבור ט' מתפללין שאין צריכין לירידת שליח צבור ז' הוא שמתפללין וחכמים עצמן אי קים להו דז' מתפללין והיאך היו מקשין למה צבור מתפללין ותפלתן לא היא תפלתו של שליח צבור. ועוד מדברי רבן גמליאל שמקשה על חכמים למה שליח צבור יורד כך הוא אומר לדבריכם שאתם סוברים שכבר יצאו הצבור ידי חובתן בתפלת ט' ברכות שהתפללו ולא נתכוונו אלא לצאת ולא להסדרת שליח צבור (ולא) מפני מה הוצרך לירד ולשנותה לפניהם והם כבר יצאו אמרו לו להוציא ידי חובת שאינו בקי. ועוד חזוק לדבר ממה שנפסקה הלכה כר"ג בר"ה וביום הכפורים מכלל דהם הכי סבירא ליה בשאר ימות השנה דש"ץ מוציא ידי חובת רבים דאי לא נימא הכי אלא שוה היה עם חכמים בשאר ימות השנה ואין חלוקה ביניהם אלא בראש השנה וביום הכפורים בפירוש לימא הלכה כרבן גמליאל סתם ואנן ידעינן דבראש השנה וביום הכפורים הוא דהא ליכא פלוגתא בנייהו בחד מהני אלא ש"מ דאף בשאר ימות השנה (פליגי) אין הלכה כמותו אלא כחכמים ומינה מה בשאר ימות השנה תפלה שמתפללין בלחש הצבור היא עצמה מסדרה שליח צבור ועובר לפני התבה ואומרה אף שלשני פרקים הללו תפלה שמתפללין הצבור היא גופה מסדר שליח צבור וחוזר ויורד לפני התיבה ואומרה בקול גדול ותו לא מידי. ומדאמר רב האיי בדין הוא שאפילו בלחש בצבור נמי כדי שיסדר שליח צבור את תפלתו אלא שלא תקנו לו בלחש אלא ז' אתה מכיר שנתברר לו דמתנית' בט' ברכות עומד ולא ז' לפי פירושנו ותקנה זו שחזר ותלה הדבר בה לא נתבררה ולא נתפשטה שהרי הוא ואביו אמרו אם בקי הוא ויודע שאינו משתבש שפיר דמי לומר ואם נתקנה תקנה לומר ז' ונתפשטה בישיבות היאך סוברין לומר שפיר דמי ט' ולפי שתלה הדבר במנהג מנהג לשנות מטבע שטבעו חכמים לא שמענו ולא ראינו. הוה ליה פסקא מי שהוא בקי מתפלל ט' ברכות בין ביחיד בין בצבור ביחיד לצאת ידי חובתו ושומע תקיעות שלא על סדר ברכות. בצבור כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו עם תפלת הצבור ועוד מתוך שאין ברכות הללו שגורין בפי המתפלל חיישינן שמא בא לידי שבוש לפיכך שליח צבור יורד ומוציא ידי חובת בקי וכל שכן מי שאינו בקי ועוד כדי שיהיו שומעין תקיעות על סדר הברכות דהא ק"ל דחבר עיר דהיינו צבור שומעין על הסדר ועל סדר ברכות ושלא בחבר עיר שומעין על הסדר ושלא על סדר ברכות נמצא שליח צבור מוציא ידי חובת העומדין אחריו בבית הכנסת שהתפללו ושאינן בקיאין להתפלל ועם שבשדות האנוסין מלבא שאינן בקיאין להתפלל והוא הדין לחולה ולזקן שאנוסין מלבא אבל עם שבשדות הבקיאין להתפלל מתפללין לעצמן שם ויוצאין. ובני אדם העומדים בעיר ואינם בקיאים בתפלת ט' ונתעכבו מלבא מאין אונס אינן יוצאין עד שבאים ושומעין. והבקיאין להתפלל ונמנעו מלבא והתפללו במקומם יצאו אלא שלא עשו מצוה כתקנה. ובשאר ימות השנה כל יחיד ויחיד חייב ואין שליח צבור מוציא אלא ידי מי שאינו בקי ובלבד שיהא מצוי ושומע אבל ידי הבקי ושאינו מצוי ואנוס אינו מוציא. ויש מקומות נהגו בראש השנה לירד שליח צבור לפניהם ומתכונים צבור לעמוד אחריו ואין זה העקר אלא שהרב ר' ישראל הורה לעשות כן בכל תפלה ותפלה ולא סמכו חכמים על דבריו.
ולענין ג' פסיעות שהורה רבינו האיי שהיחיד שלא התפלל בלחש צריך לפסוע כשמסיים שליח צבור אינו כן. תדע שהרי מעשים בכל יום בשאינו בקי בשאר ימות השנה להתפלל ושליח צבור פוטרו ואי אתה מצריכו לפסוע בסוף כל תפלה ותפלה אלא שליח צבור במקומו עומד בתפלותיו וכריעותיו ופסיעותיו והוא אינו מחוייב אלא כיון שמיעה לבד הם הכי נמי הבקי בשני פרקים הללו שלא התפלל אי נמי שאינו בקי אינן צריכין לפסוע ושליח צבור שפוטרן מן התפלה פוטרן נמי לענין פסיעות ושליח צבור נמי אינו צריך לפסוע כלל והנוהג לעשותו בהבלעה שלא בפרסום מנהג בורות הוא דמתוך שעתיד לפסוע בסיום כל תפלתו לאחר הקדיש למה לי לפסוע ולחזור ולפסוע אלא אע"פ שסיים תפלתו בלחש שוהה עד שגומר כל התפלה ופוסע ודיו דפסיעות הללו בגמר תפלה נתקן ולא באמצעיתה בסוף תפלת לחש ליחיד ובסיום כל התפלה לשליח צבור. וברכות דיום הכפורים דשיכי הכא בהדי ברכות של ראש השנה אמרו רבנן דלאו ז' ברכות דיום הכפורים הם אלא ט' ברכות דיום הכפורים הם של יובל דתנן (כו:) שוה היובל לראש השנה לברכות ולתקיעות.
<h2>דף לה.</h2>
לעולם יסדר אדם תפלתו בראש השנה וביום הכפורים ובפרקים ואח"כ יתפלל אבל בשאר ימות השנה כיון דדש בה אינו צריך. ורב סעדיה אמר כל תפלה שאינו מתפלל אותה עד שלשים יום צריך לסדרה ואח"כ יתפלל. למדה מההיא דאמרינן שאני רב יהודה כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין קא מצלי כפרקים דמו ליה ומשום הכי הוה מסדר בשאר ימות השנה.
